פסק-דין בתיק ת"ק 23156-01-11

1.         א.         עסקינן בתאונת דרכים שאירעה ביום 29.7.10 בין רכב שהיה נהוג בידי התובעת ובין רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע").

                        מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות לגרם התאונה ולנזק שנגרם למכוניתה רובצת על הנתבע, הגישה תביעה זו לחייב את הנתבע וכן את הנתבעת 2 - כמבטחת של רכב הנתבע (להלן: "הנתבעת") לשלם לה את נזקיה בסך של 9,487 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 6,762.80 ש"ח, ירידת ערך בסך של 1,912.50 ש"ח ושכ"ט שמאי בסך של 812 ש"ח.

            ב.         הנתבע, אשר סבר שהאחריות לקרות התאונה רובצת על התובעת, הגיש תביעה שכנגד בה מבקש הוא לחייב את התובעת לשלם לו את נזקיו בסך של 4,150 ש"ח, הכולל: השתתפות עצמית בסך של 994 ש"ח, השתתפות עצמית לירידת ערך בסך של 2,430 ש"ח, כינון הפוליסה בסך של 132 ש"ח, טרחה ועוגמת נפש בסך של 500 ש"ח והפרשי הצמדה וריבית בסך של 94 ש"ח.

            ג.          היות ומדובר בתביעה ותביעה שכנגד ועל מנת להקל עם הקורא הנכבד תיקרא להלן התובעת, שהיא גם הנתבעת שכנגד: ( "התובעת") ואילו הנתבע, שהוא גם התובע שכנגד ייקרא: ( "הנתבע").

2.         אלו הן העובדות המועלות על ידי כל אחד מהמעורבים בתאונה שיש בהן כדי להצדיק גרסתה של התובעת מזה ואת גרסתו של הנתבע מזה:

            א.         א)         התובעת טוענת, שהיא  נהגה ברכבה בנתיב הימני הקיצוני של הכביש ובהתקרבה לבית מס' 74 ברח'  הרצל, הבחינה בשני רכבים החונים בכביש בכיוון נסיעתה ובצמוד אחד לשני ובמקום האסור לחניה.

                                    רכבו של הנתבע אף חנה בחלקו על מעבר חצייה ובחלקו במקום אסור לעצירה ואילו הרכב השני חנה לפני חזית רכבו של הנתבע ובצמוד אליו - מקום שגם הוא אסור לעצירה.

                        ב)         היות ושני כלי הרכב עמדו, נאלצה התובעת לעקוף את הרכבים, אך במהלך העקיפה ובעת היות רכב התובעת במקביל לרכבו של הנתבע, הסיט הנתבע לפתע את רכבו שמאלה בחוסר זהירות והתנגש ברכב התובעת וכך גרם הנתבע נזק לרכב התובעת.

            ב.         א)         הנתבע טוען, כי בעת שנסע ישר הגיח רכב התובעת מאחוריו בניסיון כושל לעקוף את רכבו משמאל. התובעת חצתה צומת ופלשה לנתיב נסיעה נגדי תוך התעלמות מוחלטת מקו הפרדה רציף האוסר עקיפה. עת הגיעו רכבים הנעים בנתיב הנגדי סטה רכב התובעת בפתאומיות לנתיב נסיעת רכב הנתבע על מנת לחזור מעקיפתה ופגע ברכב הנתבע.

                        ב)         עוד מוסיף הנתבע וטוען, שהתובעת חתכה בחדות לנתיב נסיעתו ובכך לא הותירה לנתבע כל מרווח או זמן תגובה וכך התרחשה התאונה בשליטת התובעת.

3.         בטרם אתייחס לגופו של עניין ובשאלות השנויות במחלוקת, עלי להעיר ולהאיר לנתבעים בדבר טענה שהם העלו בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד - טענה, שהיא, כשלעצמה מעוררת מחלוקת והיא:

            אם להתייחס לרישא לכתב ההגנה אותו הגישו הנתבעים, ניתן היה לחשוב, שהנתבעים מתייחסים לאירוע אחר שאירע במקום אחר מזה שמציינת התובעת, שכן בעוד שהתובעת ציינה בכתב התביעה את מקום האירוע ברח' הרצל 47 בקרית עקרון, מציינים הנתבעים את מקום האירוע ברח' ויצמן ברחובות.

            לא רק זאת, אלא שבכתב התביעה שכנגד, חוזר הנתבע וגם שם מציין את מקום האירוע ברחובות, רח' ויצמן.

            מאחר ומהעובדות המפורטות על ידי כ"א מהצדדים עולה, שאכן הייתה התנגשות בין הרכבים, יש להניח שמיקום האירוע הנטען על ידי הנתבעים בטעות יסודו ומוטב למגיש מסמכים לבית המשפט לבדוק את תוכנן בטרם נחתמים הם ובטרם מועברים מסמכים אלה לבית המשפט.

4.         מבחינת טענות הצדדים ומבחינת חומר הראיות, שצורף לכתבי הטענות ולזה שהוגש במהלך הדיון עולות שתי שאלות עיקריות השנויות במחלוקת והן:

            המחלוקת הראשונה היא: האם יש לקבל טענת התובעת לפיה, רכב הנתבע עמד אחרי רכב אחר בצד ימין של הכביש ותוך כדי עמידתם עקפה התובעת את שני הרכבים ובמהלך עקיפת רכבו של הנתבע הסיט הנתבע את רכבו שמאלה והתנגש ברכב התובעת או שמא יש לקבל את גרסת הנתבע, לפיה רכבו לא עמד אלא היה בנסיעה ישר ובהיותו בנסיעה, הגיחה התובעת מאחוריו ובניסיון כושל לעקפו, הגיעו רכבים בנתיב הנגדי וכתוצאה מכך, סטתה התובעת בפתאומיות לנתיב נסיעת רכב הנתבע על מנת לחזור מעקיפתה ופגעה ברכב הנתבע.

            המחלוקת השנייה העולה מטענות הצדדים היא, מי - בעצם - פגע במי.

6.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את חומר הראיות שצורף לכתבי הטענות ואת אלו שהוגשו במהלך הדיון ולאחר בחינת ושקילת העובדות - אני מחליט להאמין לגרסת התובעת ולהעדיף גרסתה על פני גרסתו של הנתבע ושל העד מטעמו וקובע שהנתבע אחראי לתאונה ולנזק שנגרם לתובעת - אם כי מעדויות הצדדים עולה גם רשלנותה התורמת של התובעת לקרות התאונה.

            באשר לחלוקת האחריות לגרם התאונה, אני קובע כי מירב האחריות רובצת על הנתבע ולכן, אני קובע את אחריותו של הנתבע בשיעור של 70% ואילו את תרומת הרשלנות של התובעת אני קובע בשיעור של 30%  - זאת מן הנימוקים הבאים: